הפרעת קשב וריכוז – הפרעת המאה!

כל 6 דקות זה אומר 10 בשעה ו-240 ילדים ביום. חצי בית ספר יסודי, כיתות א' עד ו' בכל יום. מתחילת האבחון ועד המרשם לריטלין – הדרך קצרה מאוד!

איך יכול להיות שכל כך הרבה הורים, שמתנגדים כמעט תמיד בהתחלה לתת לילד תרופות, ושכמעט תמיד לא מוכנים לתת לילדים תרופות בחופשים ובסופי שבוע, נותנים לילדים ריטלין על בסיס יומיומי. הרי ההורים לא מתנדבים לתת לילד ריטלין, זו לא היוזמה שלהם. אז איך זה קורה?

לאחרונה היתה אצלי כתבת טלוויזיה שהכינה כתבת תחקיר על הלחץ שמופעל בבתי הספר בנוגע למתן טיפול תרופתי. היא פנתה אלי כדי שאפגיש אותה עם מספר הורים שלומדים אצלנו ושיהיו מוכנים להגיע ולספר את הסיפור שלהם בטלוויזיה. חלק גדול חשש מהחשיפה. מעטים היו מוכנים לחשוף.

מאותם הורים שכן היו מוכנים להיחשף וגם מאלו שלא, עולה שקיימים 3 סוגים עיקריים של לחץ על ההורים.

סוג ראשון: לחץ ההתניה

זהו הסוג הכי נדיר אך גם כולל את הלחץ הכי גדול.

במקרים של בעיות התנהגות עם הילדים, חלק מהמנהלים של בתי הספר מתנים את הכניסה של הילד לבית הספרבמתן 'ריטלין' או כדורים דומים.

חלק מהמקרים הם כאשר הילד עובר לבית ספר חדש ויש לו רקע של בעיות התנהגות – כדי להתקבל לבית הספר החדש ההורים צריכים להתחייב לתת לילד ריטלין.

חשוב להגיד שהתניה שכזו היא מנוגדת לחלוטין להנחיות משרד החינוך עצמו אשר פרסם הנחיה ברורה ומחייבת בה נכתב: "חל איסור לדרוש או להמליץ לתת תרופה לתלמיד ו/או להתנות את המשך לימודיו ו/או את השתתפותו בפעולות המוסד החינוכי או מטעמו בקבלת טיפול תרופתי כלשהו"

 

הסוג השני: לחץ האבחונים

הסוג השני של הלחץ שמוביל במקרים רבים גם למתן טיפול תרופתי הוא דווקא אבחון פסיכודידקטי.

כיום, ילד שיש לו פער לימודי או שהוא לומד יותר לאט מאחרים,  חייב לעבור אבחון כדי לקבל עזרה מבית הספר.

זאת אומרת שאם אני חלש בלימודים אני חייב להיות מאובחן כדי לקבל עזרה. סוג העזרה הוא עבודה פרטנית עם עוד 3-2 ילדים בדרך כלל פעמיים בשבוע. שעה בכל פעם. כלומר כדי לקבל 2 שעות שבועיות של עזרה סמי–פרטנית (קבוצה קטנה של ילדים) מחייבים את ההורים לאבחן את הילדים. הסיבה הרשמית שנאמרת היא זו: "אנחנו רוצים לעזור לילד אבל צריכים לדעת איך – ולכן אנחנו צריכים אבחון". בעוד שבפועל אפשר לגלות בקלות איך לעזור לילד גם בלי אבחון. ובנוסף, לא תמיד קוראים את האבחון. זה פשוט עניין של 'זכאות'. מי שמאובחן זכאי. מי שלא מאובחן לא זכאי. אז מה הבעיה?

העניין הוא שברבים מהאבחונים הפסיכודידקטיים ממליצים להורה לקחת את הילד גם לאבחון להפרעת קשב וריכוז.  גם כאן המסלול למרשם סלול ויוצר לחץ נוסף על ההורים מצד הצוות – לאבחן את הילדים בהפרעת קשב וריכוז.

 

סוג 3: לחץ הטלפונים והפגישות

 

הורים רבים מתלוננים על לחץ מצד חלק מהמורים, היועצות ומנהלות בבתי הספר לתת לילדים 'ריטלין'.

ברוב המקרים זה לא נאמר במפורש אלא בצורה עדינה. אבל ישנו שימוש במילים ובטיעונים שגורמים להורה להרגיש שאם הוא לא נותן לילד כדור הוא פוגע בילד.

מצד אחד ההורים לא רוצים לתת לילדים כדורים, מצד שני, הם גם לא רוצים שיתייגו את הילד שלהם כ"בעייתי" או "חלש", או הילד המציקן בכיתה. ההורים פוחדים שזה יפגע בדימוי העצמי של הילד, ולכן בסופו של דבר משתכנעים לתת לילד ריטלין.

הלחץ הזה הוא כמו מלחמת התשה. הוא לא קורה ביום ויכול להימשך שבועות, חודשים וגם שנים. טלפונים להורים במהלך היום במקרים של בעיות בכיתה. הערות חוזרות ונשנות על 'לא מוציא דברים, לא מקשיב, מציק וכו'. משפטים כמו ילדים אחרים כבר לא רוצים לשחק איתו וגם פגישות עם ההורים בבית הספר. פגישות בהן יושבים בדרך כלל כמה משתתפים כמו המנהלת, היועצת, המחנכת ולעיתים גם הפסיכולוגית של בית הספר (שבמקרים רבים לעולם לא ראתה את הילד) אך ממליצה שבמקרים כאלו ריטלין הוא התשובה.

 

לאחר שההורים משתכנעים, במקרים רבים הכדור אכן הופך את הילד לצייתן, מרוכז יותר וגם לכזה שמוציא ציונים גבוהים יותר. כל אחד היה עושה את זה עם כדור משפר ביצועים. אבל יחד עם השיפור בהישגים אנחנו מקבלים ילדים פחות שמחים, כאלו  שפחות מתקשרים, כאלו שלא אוכל, סובלים מכאבי ראש ותופעות רבות נוספות.

 

חשוב לזכור שגם אם הכדור משפר את הביצועים, הוא לא מלמד את הילד להתמודד, לא מלמד אותו להתנהג ולא מלמד אותו ללמוד. ברוב המקרים כאשר ילדים מפסיקים לקחת ריטלין ישנה נסיגה. כך שהכדור לא משפר את המצב לאורך זמן אלא רק משנה את ההתנהגות והביצועים לכמה שעות. כאשר מפסיקים עם הכדור ההתנהגות הקודמת חוזרת ברוב המקרים – וזה לא חינוך.

אם חשוב לך שהילד שלך יקבל כלים אמיתיים לחיים, כלים שיגבירו את ההצלחה שלו ואת האמונה שלו בעצמו וגם ישרתו אותו לכל החיים, אשמח להראות לכם כיצד עושים זאת!

 

אבירם היכל,
העוצמה בחינוך